חרדה חברתית בקרב בני נוער - ההפרעה הנחבאת אל הכלים 

חרדה חברתית בקרב בני נוער – ההפרעה הנחבאת אל הכלים

גיל הנעורים הוא גיל משמעותי לכל בני האדם, אך במיוחד בקרב המתמודדים עם חרדה חברתית. בגיל זה חלים כידוע שינויים הורמונאליים, גופניים, נפשיים וחברתיים רבים. מערכת הציפיות והמדדים החברתיים להצלחה משתנים בן-לילה. כל אלה עושים את גיל ההתבגרות לגיל מאתגר במיוחד עבור כמעט כל אחד. אך לאנשים רגישים הוא עלול להיות מורט עצבים, מלחיץ ומייסר ממש.

גיל זה עמוס וגדוש באתגרים חדשים: הרצון להצליח בקרב בני המין השני ועימו הדגש על הופעה חיצונית נאה, הציפיות הלימודיות הגוברות, הרצון לעמוד במבחנים של "מבוגרים" כמו הצלחה בטסט, וכמובן הגיוס המתקרב. האתגרים החדשים האלה חוברים יחדיו כדי לטרוף את הקלפים הישנים של המערך החברתי ויוצרים סדר חברתי חדש: ילדים שידעו בעבר "להסתדר" מבחינה חברתית הופכים לבני נוער המחפשים אחר עוגן חברתי. פעמים רבות המעבר מחטיבת הביניים לתיכון לא עולה יפה, ובני נוער רבים חשים שהביטחון העצמי שאפיין אותם פעם הולך ודועך. בגיל זה בדיוק נוחה הקרקע להתפרצותה של חרדה חברתית.

 לעומת אנשים בגיל מבוגר יותר (20+), לבני נוער קשה במיוחד להתמודד עם החרדה החברתית: האישיות עדיין נוחה להתרשם ואינה מגובשת מספיק; חשיבות קבוצת השווים רבה במיוחד ואנשים רגישים חשופים במיוחד ללחץ חברתי; ניסיון החיים עדיין מצומצם ויש נטייה לראות את הבעיה החדשה כאירוע קטסטרופלי; ההורים, המשחקים תפקיד משמעותי בחיי הנער עלולים מתוך חוסר הבנה למצוקותיו לשדר לו מסרים מלחיצים שקשה להתמודד איתם – "צא מזה כבר, תפסיק להיות כזה חלשלוש". מסרים מעין אלה מזיקים יותר משתורמים, ויוצרים תחושה של פגם בסיסי באישיות, תחושה שעמה קשה לנער להתמודד.

בממסד החינוכי קיים קושי מובנה המקשה על איתור הבעיה ועל התמודדות עמה. מתבגר הסובל מחרדה חברתית, התנהגותו אינה מתאפיינת בבעיות משמעת. הוא אינו ממרה את פי המורה או המחנך, ומרוב בושה, גם ליועצת לא יפנה בבקשת עזרה, פן יישמע הדבר וילעגו לו. לעומתו, מתבגר שאינו סובל מחרדה חברתית כלל וכלל, ואינו פוסק להפריע למורה ולכיתה, מיד ייזדעקו המחנך והיועצת להבין את המצוקה שלו, ולנסות לתת לה מענה.   

עניין נוסף המקשה על התמודדות המתבגר הוא חוסר המודעות שלו עצמו לבעיה ולעיתים גם הכחשתה. בני נוער רבים מסתובבים בתחושה כי החולשה הגדולה ביותר היא להודות בקושי וללכת לטיפול או לקבוצת תמיכה. עקב כך עלולות לחלוף שנים יקרות בהתעלמות מהבעיה. הנער מודיע בהפגנתיות כי אין לו "שום בעיה", והסיבה לכך שאין לו חברים היא פשוט כי "אף אחד לא ברמה שלי/ אף אחד לא מוצא חן בעיניי/ אני אוהב להיות בבית" וכן הלאה. גם הבריחה אל התחביבים היא אסטרטגיית מילוט והכחשה ידועה, שאמצעותה מצליח המתבגר ליצור, בעיקר למען עצמו, מצג שווא כאילו חייו מלאי עניין ותוכן, כאשר למעשה חבריו היחידים הם חבריו לאימוני הספורט או לחוג וגם איתם אין הוא נפגש מעבר לשעות החוג. גם העידן הטכנולוגי מחריף את הבעיה, משום שבאמצעות האינטרנט והפייסבוק במיוחד, יכול המתבגר לטפח אשליה כאילו יש לו חיי חברה פעילים ותוססים, בעוד שבמציאות – לא זו הווירטואלית – הוא הולך ומסתגר בחדרו מול המחשב.